stubborn legs he

רגליים עקשניות

הרגליים העקשניות שלו לא זזות כמו האלה של בנים אחרים בגיל תשע. הן עקומות והוא לא תמיד יכול להגיד להן לאן ילכו ואיך ילכו. לפעמים הן מחליטות לבד ואז הוא נופל. הוא אבל לא נותן להן לשלוט בו והוא עושה את מה שיש לו בראש: משחק עם חברים, עם אחותו, הולך לבית הספר, לחוגים. זה לא קל. כשהגיע בפעם הראשונה לבית הספר היסודי, אבא שלו סחב אותו אל תוך בית הספר. אבא, איש גדול וחזק שלקח אותו בידיו כאילו שהוא נוצה. הוא לא הסכים לזה, הוא רצה להיות כמו האחרים. כשאתה בן שש, לא סוחבים אותך כמו ילד קטן. אבא שלו פחד. בית הספר היה כה פרוע ובלתי צפוי. ילדים רצו, דחפו, דרסו. אסור שזה יקרה לבן שלו. הוא ידע כבר מספיק סבל, היו לו כבר ניתוחים רבים שהיו צריכים לתקן את מה שנפגע עוד בטרם נולד. אף אחד לא אשם, אף על פי שהיה טוב אם היה אפשר להאשים מישהו ולקלל אותו. אבל גם אז, מה זה ייתן? האבל כבר נגרם. עם איזו סיבה, במה הילד חטא, כדי שעם זה הוא צריך לחיות. למה הוא אשם שהוא נולד ככה. נולד עם נכות שתציק לו כל החיים שלו. האם ילד לא צריך לשחק, להיות עטוף בחום ובתשומת לב, לקבל כל הזדמנות שאפשר לחשוב עליה. ילד צריך לשחק, ללכת, לרוץ, לרכב באופניים, לשחק כדורגל, לטייל ולעשות עוד פעילויות רבות אחרות שהן מרגשות ומאתגרות. יחד עם אחיו, עם אחיותיו, עם חבריו. להראות לחיים אגרוף חזק. ואיזו סיבה מתקבלת על הדעת אפשר לתת שכל זה לא ניתן לילד הזה. שהוא צריך לחיות עם הגבלות, שצריך לשמוע 'לא, זה לא בשבילך'. ליפול, פעם אחר פעם, כאשר ילדים אחרים כבר מזמן לא נופלים. להיות מטרה לצחוק על ידי ילדים אחרים. לשמוע למה הוא הולך כל כך מצחיק. להיעלם באופן פתאומי מהכיתה במשך שבועות בשביל עוד ניתוח. מה הילד הזה עשה כדי שזה מה שמגיע לו. שהוא צריך לסבול, בזמן שילד אחר נהנה. שכואב לו במקום שלא היה צריך להיות מודע לקיום הרגליים שלו, בזמן שהוא משחק תופסת. תמיד הוא שונה, תמיד צריך להתחשב, אף פעם לא הוא כמו כל האחרים. לאימו קשה. היא מרגישה כעס בלתי הגיוני עליו. טיפש, תסתכל, היא צורחת כשהוא נופל או מתנגש עם השולחן וכוס נופלת. אחותו הרבה יותר זריזה והכול יותר קל לה. היא לא עושה שגיאות. היא נראית חמודה. אנשים רכים אליה. ואימא נמשכת אליה. מרגישה שיש לה יותר משותף עם הבת. יותר קל לה להתמודד אתה. קשה לה לקבל את זה שהוא נשאר כל כך תלותי, שהוא זקוק לתשומת לב רבה, טיפול רב יותר. שבגללו היא שוב צריכה לצאת משגרת היום במשך שבועות, כי היא צריכה להיות בבית החולים אתו. אימא כועסת על הגורל שפגע בו. היא כועסת עליו. שבועיים אחרי שבית הספר נכנס כבר התחיל את השנה החדשה, הוא צולע עם הליכון ושתי רגליו בגבס אל תוך הכיתה. הכיסא שלו מקושט והבנים בכיתה מברכים אותו בשירת שיר שהם חיברו לו

Comments