the judge he

השופט

הוא היה גאה בהישגיו ובמעמדו. בצעירותו לא העלה על הדעת שיגיע יום והוא יהי שופט. מנער ביישן וסגור נהיה לעורך-דין אסרטיבי, חרוץ ומשופשף. רהיטות דיבורו בלטה, והוא ניצח בויכוחים שנראו אבודים מראש. הוא היה נחוש לנצח על מנת להראות את יכולתו לעולם, כלומר להראות לאימא.

אימא דרשה ולא פרגנה. פרגון ומחמאות לא היוו חלק מהחינוך שקיבל, והכמיהה שלו למלה טובה מאימא נהייתה לדחף בלתי פוסק. דומה היה שכובד הגוף של אימא היה הכובד הרגשי שבעצם רצתה להסיר מעצמה ולהשליך עליו. היותו הבן היחיד לא הקלה. האפשרות להתנער ממנה או להתעלם מציפיותיה ומדרישותיה לא הייתה ברת קיימא. הייתה זו כהתאבדות רגשית עבורו, לכן נאחז בשאיפותיו שבחלומותיו, המשיך להתאמץ וקיוו לשמוע פעם אחת בחייו: , כל הכבוד בני, עשית ממש יופי!”. בחלום. הוא ידע שזה לא יקרה, לכן עולם הדמיון שלו הלך והתפתח. לא רק לכיוון של קבלת מחמאה מאימא, הוא יצר לעצמו עולם עשיר ותוסס. עולם מלא הנאות, תמורות ואהבה. הוא ידע שאין ביכולתו להגשים את חלומותיו, לכן התייחס לעולם הדמיוני שלו כאל קוריוז. רצונו האמיתי כבר נשמט. מזמן חדל לנסות ולספק את רצונותיו במציאות. הוא חי שני חיים. החיים כלפי חוץ, החיים שאימא רצתה עבורו והכתיבה לו והחיים הפנימיים, שהיו כמו ספר, אחרי קריאה סוגרים אותו ומניחים אותו בצד. איש לא היה שותף לעולם הפנימי שלו. ככל שהצליח כעורך-דין, כך נהיה עולמו הפנימי סגור יותר. בלילות היה פותח, מדפדף, היה נהנה, היה מעלה חיוך על פניו. אולם, כעבור דקות או שעות, תלוי בפנאי, היה סוגר. כמו יומן עם מנעול. שלא יגלו ואם יגלו אין פותחים.

כך היו לו בנוסף לחיים יפים ומוצלחים כעורך דין, כבעל מסור, כאבא על הכפאק וכבן מצליח, חיים נסתרים.

שלא מן הנסתר, הייתה לאימא הנכבדה בעלות על דירה שרכשה בעבר הרחוק. הדירה הושכרה בדרך כלל לסטודנטים. לכן לא הופתע שביום יפה או לא יפה אחד נזעק לדירה ההיא, כאשר סטודנטית התעניינה לשכורה. בהגיעו לדירה ובראותו את הבחורה נשימתו נעצרה כאילו מכה קבל, כפההו לרגע והרגלו ערוך השנים השיבו לתפקוד: עסקים כרגיל. כאן עמדה הפנטזיה שלו, החלום שלו. הוא היה כבר נשוי ואב לשניים, אך מול עיניו התגשמה תמונה, חלום סודי הדחוק עמוק בתוכו. בה בעת ידע הוא שמאוחר היה זה, מאוחר מדי. אושר, כאב ועצב עטפו אותו. עצב על מה שהיה יכול להיות ולא היה ולא יהיה. ההרגשה הייתה סופית. אפילו לא הייתה החלטה, אלא ידיעה והשלמה, קבלה שאת הכאב הזה יסחב אל הנצח שלו. הציפיות מאימא היו כמצפנו. דרכו בחייו עוצבו על ידה. הליבידו שלו בידיה.

כך נשא את אשתו וסוף פסוק.

אך בסתר ליבו שמר עליה, על הבחורה. הפנטזיה נעימה, המחממת את ליבו, העונה על הכמיהה. איש לא ידע. גם היא לא ידעה. לא חשו ברגשותיו האמיתיים ולא נחשו אותם. אנשים בסביבתו היו כה רגילים לשמוע את בדיחותיו, את אמירותיו הצפויות, את הנחמדות ואת הקלילות שלו; בעיניהם הייתה לו אישיות שטחית ללא עומק. בעיניה היה עורך דין, בעל דירה בורגני ממוצע והיא הייתה צעירה המתחילה את חייה זה עתה. היא לא ראתה אותו מעבר לבדיחות, מעבר לפלרטוטים. שכחה אותו, היא. החיים נמשכו, היא פגשה אנשים, קשרה קשרים חדשים ועוד חדשים, היו לה אתגרים והשנים עברו. צעירותה עברה לבגרות יותר ויחד עם זאת הרצון להתייצב ולהתמקם.

אחרי חתונה יש ילד וקניית דירה. חוזה יעשה וייחתם בעזרת עורך דין ונזכרה בו. הפנייה אליו אינה קשה והתחדשות הקשר אתו מלבלבת ונחמדה. נוהג בחביבות וברצון לעזור. הרצון מצידו לעזור לזוג הצעיר עולה על הדרוש, אבל נעים לדעת שישנם אנשים המוכנים לטרוח מעל ומעבר. העולם נראה יפה יותר , אנושי יותר בידיעה שישנם אנשים המוכנים לתת יד בלא לעשות חשבון.

עוד שנים עברו, המשפחה מתרחבת, כבר ארבעה ילדים משחקים בדירה עושים חיים ומעשירים חיים. כעבור עשר חמש עשרי שנה הקריירה לוקחת תנופה.

יום אחד יצאה ופגשה אדם שנפגש בעל כורחו עם בית המשפט, עם שופט. לא ידעה היא שהוא היה לשופט. הגורל הפגיש ביניהם פעם נוספת, אך המרחק היה רב. היא נהייתה לעדותו של האדם ושמעה פעמים אחדות על התייצבותו בפני השופט. מצחיק היה לדעת על הקרבה, המרחק.

ואז יום הגיע ומכתב הופיע. בית המשפט. התייצבות. יחד עם האדם עם הצד השני. ביום שישי, האומנם בית המשפט פועל ביום שישי? אך נוח הדבר, אין מפסידים יום עבודה. כולם היו שם, האדם והצד השני. הם היו היחידים בבית המשפט, כמעט. המזכירה הופיעה ואכן השופט עולה במדרגות.

ההתרגשות בה הייתה ניכרת, האם יכיר אותה מין העבר? קצת סומק נראה על פניה כשניגש אליה. האם את זוכרת אותי, שאל. היא אותו, לא הוא אותה. בואי, תכנסי את לבד, המזכירה נשלחה החוצה. ישבו שם, שניהם יחד, חיוכים על פניהם של השניים. איך אשכח אותך, את זוכרת את הדירה, את הקשיים עם הקבלן, שאל. רק בשבילך סידרתי, לא בשביל אף אחד אחר היא ישבה שותקת, לא היה צורך לענות לו, היה לו צורך לדבר, על אשתו, על ילדיו, על חוויותיו כשופט החיים בזבל, ההישרדות וההשתדלות התמידית. פניו הקרינו שמחה, לראותה שוב, להיות כאן אתה, רק הוא והיא. היה חייב לדבר, היה מתוכנת כך ללא שליטה. הוא נהנה עד מאוד, דבר אתה אליה עד אין סוף. על היציאה הקטנה שהתאפשרה, אפילו בחלום לא חלם. עשרים דקות עברו, היה שבע רצון, יחד אתה במקום אותו אהב. נתן לה ללכת, הצורך בה עבר. סגירת מעגל, ילך לספר לאימא שפגש את הדיירת מאז.


Comments