meeting he

להתראות

הילדים עזבו כבר לפני שנים רבות. הם גרו מעבר לאוקיאנוס ואלפי קילומטרים וסכום כסף נכבד הפרידו בניהם. היחסים בינם לבין הילדים היו טובים, אבל האמצעים בקושי הספיקו ליום יום ובמשך שנים רבות אפילו לא הרשו לעצמם לחשוב שייפגשו אחד עם השני. למרבה צערם גם לא התאפשר להם לעזור לילדים, לבן ולכלה, לבנות שם את חייהם.

בשיחות טלפון נדירות אמרו שלא קל להם, אבל הם מבסוטים במולדת החדשה שלהם. ואם הילדים מרוצים גם הם היו מרוצים.
אט אט נולדו הנכדים, בן, בת ועוד בן. התמונות באו לעמוד על מדף בוויטרינה, לצד הכמיהה לראות את הילדים.
יחד עם זה, הם החליטו לחסוך. בסתר, בלי לומר משהו לילדים, כי החיסכון גדל לאט. הפנסיה לא השאירה עודף רב, אבל אפשר לאכול קצת פחות או להוציא פחות על 'תוספות'. גם הבריאות לא הייתה מי יודע מה טובה, אך בכל פרוטה ששלשלו לקופה הם הביטו זו בזה, ושניהם ידעו על מה כל אחד חשב. המשאלה שלהם, החלום, המפגש. פעם אחת לראות את הילדים, את הנכדים. חיבוק, ליטוף על הלחי. בקושי יכלו לדמיין את זה לעצמם, כי עבר כבר זמן כה רב שהם היו ביחד. כמובן שכולם היו צעירים אז, בנם היה נער צעיר. ועכשיו כבר בגיל העמידה.
ואז הגיע יום ויכלו ללכת לסוכנות הנסיעות. היה להם סכום יפה שכיסה את הוצאות הטיסה וכי נשאר עוד למתנות ולהוצאות שהייה. הם הזמינו מקום בטיסה. שישה שבועות. שישה שבועות ארוכים, נפלאים עם הבן ועם הכלה, פעם לראות את ביתם ואת הארץ הזרה והרחוקה שבה הם גרו.
הם כתבו בהתלהבות ומיד קיבלו שיחת טלפון נלהבת בחזרה: איזו הפתעה ואיזו שמחה. המיטות שלכם כבר ארוכות.
ההמתנה לתאריך היציאה הייתה להם מאוד קשה. יד ביד, שותקים. מאושרים, חשבו רק על הנסיעה. עוד שבועות ספורים, ימים, שעות. ואז הגיעה העת. זה היה כמו חלום, זה היה חלום. המזוודות, הנסיעה, כל האנשים, הנחיתה, החום, ההמונים, הדרכונים, השפה זרה, המזוודות, העגלה למזוודות.
הם הלכו להם לאט לאט. בשל התנועות הקופצניות והבלתי נשלטות הוא לא היה מסוגל לדחוף את העגלה. היא דחפה, באיטיות, זה היה כבד וגם היא לא הייתה כבר כל כך בכושר. הוא לא היה מסוגל עוד לחכות, הלך עם הרגליים הדקות שלו, בצעדי פינוקיו, מניף ידיים, בחוסר שליטה, רצה לרוץ, לצעוק את השם של בנו. פניו כלפי מעלה, כי גם בהן כבר לא הייתה כל כך שליטה. הוא יצא דרך הדלת, בציפייה, בדריכות, לא יציב על רגליו, גופו הנוקשה צעד אל ההמון, מחפש בעיניים שלו, מבטו אל עבר האנשים. איפה הילדים, האם יזהה אותם אחרי כל השנים האלה, אבל היו להם תמונות, אז בטח יזהה אותם, איפה הם עומדים. הוא הלך לאט, בצעדים לא בטוחים, פגיע, עם ציפייה כל כך, כל כך לא היה יכול להאמין. ופתאום, האם היה זה אמיתי? האם היה זה הוא? כן, זה היה הוא. יד אחת מנפנפת, זקן גדול, כמו בתמונה, פרצוף מחייך. זה היה הוא. ביד שהצליח להרים נפנף לו בחזרה, או משהו שהיה דומה לזה. הוא היה מאושר, זה היה אושר. שלושה צעדים לכיוון בנו, אבל אשתו, אשתו עוד לא ראתה אותם. הוא הביט לאחור, הצביע לאשתו, הוא שם, הוא שם. גאווה ואושר זרמו בגופו. בשביל זה הוא חי, זה היה שווה הכול, כל אותן שנים של חוסר, כל אותן שנים של ציפייה, של המתנה, של תקווה. הנה הם כאן. חיבוק חם עטף את כתפיו ופה מזוקן נישק את פניו הקשות והמאושרות

Comments