בין תקווה לייאוש

הצעיר הזה מאוד נגע לליבי והתרגשתי מהמפגש האקראי של שתי הדקות האלה אתו. הוא שומר בשער של האוניברסיטה, צעיר, ערבי בארץ היהודים, שומר שלא יכנסו מחבלים שיחבלו בשקט ובאיזון הקיימים. עליו לבדוק את המטען של הרכב אתו רציתי להיכנס למתחם האוניברסיטה. אין לי אישור כניסה לאוטו אבל הייתה לי סיבה וכן הורשיתי להיכנס לפעם הזאת. בכל מקרה, על פי ההוראות צריך לבדוק כל רכב שאין לו את המדבקה המעודכנת של אוניברסיטת חיפה.

כשהוא פתח את תא המטען הוא ראה את המדבקה על השמשה האחורית של האוטו שלי. 'את באמת מאמינה בזה', הוא שאל בחוסר אימון. 'כן' אמרתי, 'אני מאמינה בזה'. 'זה לא יגמר אם לא נדבר', הוא קרא בקול רם. 'לדבר, זה עוזר', הוא שאל כמעט רטורית והוסיף שזה מה שהוא מנסה לעשות עם חברים והוא רואה חברים בסביבה שלו שלא מצליחים לדבר ביניהם על נושאים יחסית פעוטים. הסכמתי אתו שאפשר להגיע למצבים קשים אבל אמרתי שצריך להאמין במשהו ולהשאיר את הערוצים פתוחים. 

הוא נאחז בזה ורצה לקחת אמירה זו לליבו, כנגד עובדות במציאות. אמרתי לו שצריך לראות את התהליכים בפרספקטיבה של זמן וחשוב להסתכל 10 עד 15 שנים אחורה. כך אפשר לראות כמה כבר השתנה, כמה דרכים נפתחו מאז, התפתחנו ועם כמה מדינות אנחנו כבר מדברים על אף שחשבנו שזה היה בלתי אפשרי. גם רעיון זה לקח ברצון וחזר על המשפטים שדברים נראים באמת אחרת אם מסתכלים אליהם בפרספקטיבה של זמן. הוא מלמל את זה פעם נוספת לעצמו, כאילו כדי לא לאבד את הראייה הזאת וכדי לתת לעצמו קצת תקווה.

הוא בקושי הסתכל לי בעיניים, מאוכזב ומוכה על ידי החיים. מתווכח עם חבריו, רוצה שגם הם יאמינו ולמי יש עוד כוח להאמין בדיבור ובשלום אם לעתים קרובות במישור האישי זה כל כך קשה. רציתי לעודד אותו, לעזור לו, לתת לו משהו שישנה את ההרגשה הקשה שלו. לקחתי ממינו קצת מהעצב שלו. אני לא בטוחה אם הוא הרגיש שאני אתו ובעדו. 

שמחתי שיכולתי לחלוק אתו כמה רגעים של אמת. כמה רגעים ששתי נפשות נפגשות במישורים שבדרך כלל רק נפתחים במפגשים אינטימיים יותר של אנשים שמכירים היטב ושסומכים אחד על השני. כשהגעתי אליו באוטו, כדי שיבדוק את הרכב, חשבתי שאני ממהרת, רציתי לפתוח את תא המטען, לסגור אותו ולנסוע. 

בעת השיחה ראיתי שקורה משהו חשוב ורציתי לתפוס את הרגע, להירגע ולכמה דקות להיות שם, עם הבחור הצעיר הזה ולשים את יתר העולם בצד. נעמדתי ודברתי את מה שאמרתי, הקשבתי לו, עניתי לו, הייתי איתו, כולי מכוונת לשיחה, לתוכן ולרקע של התוכן.

רגעים אלה היו לי משמעותיים. 

זה נפל על שיחה שהייתה לי עם בתי שעתיים לפני כן. האם אני מאמינה שנצטרך להחזיר את הגולן. אני מאמינה שכן, אך בשלום כולל עם סוריה. האם אני מאמינה באסד, כן אני מאמינה שהכוונות של אסד כנות. הבת שלי לא מאמינה לו, בשל קשריו עם כל הרוע של הרוע באזור שלנו והיא צודקת בראייה זו. בכל זאת אני רוצה להאמין שהכוונות שלו  ובסוף השיחה הסכמנו על שלדבר זה לא יזיק.

אני לא יודעת ולא יכולה לדעת על מה נפלה השיחה שלי בשער באוניברסיטת חיפה. 

אני לא יודעת מעין העצב, הייאוש והקושי להתחבר לתקווה, לאופטימיות, אני לא יודעת מה עשה עם השיחה, האם הרהר עוד, האם לקח את זה אתו, האם זה עשה לו משהו.

אני רוצה להאמין שכן. אך אינני יודעת ואיזה קול פנימי אומר לי שזה היה מעט מדי למשהו גדול מאוד ומיואש מאוד.


סוניה, 27.4.2008.


Comments